האם אתה מאמין בסימנים? מהו קולו של היקום, וכיצד ניתן לשמוע אותו?
כשאנחנו חושבים על העתיד, מתכננים אותו או חולמים עליו, אנחנו מניחים כדבר מובן מאליו שהעתיד הוא מה שעדיין אינו קיים. כך לימדו אותנו בבית הספר, ואחר כך באוניברסיטה: עבר, הווה, עתיד — זה אחר זה, בסדר הזה. זה נראה הדבר הטבעי ביותר שיש. אבל מה אם הזמן פועל קצת אחרת? או, אם להיות כנים לגמרי, אחרת לגמרי?
בואו ניזכר במילותיו הידועות של אלברט איינשטיין: «ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד אינה אלא אשליה, עיקשת ככל שתהיה.» הפיזיקאי הדגול רומז שהאירועים אינם מסודרים על ציר הזמן כפי שאנו מדמיינים אותו — אלא בסדר אחר לגמרי. והמסקנה המעניינת ביותר שנובעת מכך: ייתכן בהחלט שהכול כבר קרה. כולל מה שאנחנו מכנים עכשיו עתיד.
אם נניח זאת ולו לרגע, עולה שאלה מסקרנת: האם אנחנו, כאן, בהווה שלנו כביכול, יכולים איכשהו לדעת או לחוש מראש מה יקרה לנו או לאנשים הקרובים לנו — שם, בעתיד שלנו כביכול?
מעניין שמרצון או שלא מרצון, שוב ושוב אנחנו מנסים לקלוט איזשהו אות, איזשהו סימן — כאילו מישהו שולח לנו אותם בכוונה, כדי לדחוף אותנו לפעולה או, להפך, כדי לעצור בעדנו.
לעיתים קרובות איננו אפילו תוהים מדוע פתאום שינינו החלטה — או מסלול, או תשובה שכבר עמדנו לתת, או את התוכניות שלנו ליום. או מדוע פנינו לכיוון הלא נכון, התחרטנו ולא התקשרנו, בסופו של דבר לא שלחנו הודעה שכבר כתבנו, ברגע האחרון בחרנו במשהו אחר לגמרי — ורק אחר כך אנחנו נזכרים: הניע אותנו אירוע אקראי לחלוטין, שלכאורה אין לו שום קשר לכך.
האם הסימנים קיימים באמת? ואם כן — מי שולח אותם? כאן כדאי להיזכר בביטוי מוכר — «קולו של היקום». ומהו, בעצם, הקול הזה? כיצד אנחנו שומעים אותו? אולי אותם סימנים הם קולו של היקום — תשובתו השקטה, הבלתי מורגשת, שבאמצעותה הוא מנסה לרמוז לנו משהו.
לא אביא סיפורים דרמטיים — אבל אפילו הרגילים ביותר מוכרים לכולם. לא הספקנו להגיע לאנשהו — משהו עיכב אותנו, הפריע — ובסוף התברר שכלל לא היינו צריכים להיות שם. אפשר להיזכר בלא מעט דוגמאות כאלה. והדבר המעניין ביותר: באותו רגע אנחנו בדרך כלל אפילו לא מודעים לכך שניתן לנו סימן. וחשוב מכול — איננו מודעים לכך שנענינו לו.
רבים אינם מחפשים סימנים כלל, וקרוב לוודאי שיכחישו עצם קיומם. אין טעם לנסות לשכנע אנשים כאלה, ולא על כך המאמר הזה. אך למי שמוכן, ולו במעט, להניח שהיקום מדבר אלינו — היכולת להבחין בסימנים עשויה להתברר כחשובה. אילו סימנים? ובכן, כמעט הכול. רמזור שמתחלף לאדום ברגע הכי לא מתאים. מכתב שאבד. כרטיס שנעלם. אפשר להמשיך את הרשימה עוד זמן רב.
ומה אם אין לנו ביטחון שאנחנו מסוגלים בכלל להבחין בסימנים האלה? בדיוק למקרים כאלה נוצרה האפליקציה «התשובה של היקום». היא אינה אורקל, והיא אינה מנבאת לך את גורלך — היא רק יכולה לתת לך את הסימן הזה ברגע שאתה עצמך פשוט לא מצליח להחליט. וההחלטה אינה שלה, אלא שלך: היא רק רומזת לך בשקט.
מעניין שגם אלה שמאמינים בסימנים וגם אלה שאינם מאמינים בהם — בכל זאת מדי פעם מקשיבים להם. אי אפשר שלא להיזכר בסיפור הכמעט-אנקדוטלי על נילס בוהר. את הפיזיקאי שאלו האם הוא באמת מאמין שפרסה תלויה מעל הדלת מביאה מזל. בוהר, כך מספרים, ענה בחיוך: הפרסה מביאה מזל אפילו למי שאינו מאמין בה.
כך גם אנחנו: כשאיננו מצליחים בשום אופן להחליט — כשכבר נלאינו לשקול את כל הבעד והנגד, כשאותה מחשבה חוזרת שוב ושוב ואינה מרפה, כשהיום אנחנו נוטים לכאן ומחר בדיוק להפך, כשאנחנו דוחים את זה שוב ושוב — במוקדם או במאוחר אנחנו מנסים למצוא תשובה אי-שם מעבר לרציונלי, גם אם איננו מודים בכך בפני עצמנו.
לרוב הדבר הראשון שעולה בראש הוא משהו כמו מטבע או איזה סימן שמתאים בדיוק לרגע. והרי כשאנחנו מטילים מטבע, אנחנו מפקידים את עצמנו בידי המקרה — ומשום מה לעיתים קרובות מאוד אנחנו מקשיבים דווקא למקרה הזה.
אבל האם המקרה הזה באמת מקרי?
את האפליקציה «התשובה של היקום» אפשר לראות כמטבע כזה בדיוק. אלא שהיא הופכת את מעשה הבחירה לטקס יפה — כזה שמאפשר לחוש את כל אי-הרציונליות של הרגע.
רובנו רגילים לסמוך על חישוב מדויק. אבל מה לעשות אם לחישוב מדויק פשוט חסרים נתונים, ובכל זאת צריך להחליט? מה לעשות אם כל הנימוקים ההגיוניים נשקלו — והם שקולים זה לזה בדיוק? מה לעשות אם אתה קרוב מדי למצב שלך עצמך מכדי לראות אותו מבחוץ? מה לעשות אם להמשיך כך נעשה בלתי נסבל, וההחלטה עדיין אינה מגיעה? ומה לעשות, לבסוף, אם אי-שם עמוק בפנים אינך רוצה לקבל את ההחלטה הזאת בעצמך, ובחשאי אתה משתוקק להפקיד אותה בידי משהו אחר?
מצבים כאלה יש למכביר. משותף לכולם דבר אחד: בסופו של דבר אנחנו מחפשים משהו להישען עליו, כדי סוף-סוף לזוז מהמקום. והאפליקציה «התשובה של היקום» היא בדיוק למקרים כאלה. לא יותר ולא פחות.
אין טעם לספר כאן על האפליקציה עצמה בהרחבה — לא זה נושא המאמר. כיצד היא פועלת ומדוע אפשר לשאול רק שאלה אחת ביום — כל זאת אפשר לקרוא במדור «על הפרויקט». אומר רק שתי מילים: היא יפה וחינמית, ולנסות אותה לא עולה כלום.
והאם יש בה תועלת? זו, כמו שאומרים, שאלה של אמונה — אבל היזכר בפרסה שמעל הדלת של נילס בוהר. ובסופו של דבר, זו פשוט הזדמנות לחייך ולצחוק על עצמך. למה לא?