מה באמת קורה בזמן שהמטבע עדיין באוויר
כמעט כל אחד מאיתנו נקלע לפחות פעם אחת בחייו למצב שבו צריך לקבל החלטה, לבחור בין שתי אפשרויות — והאפשרויות האלה נראות לנו שקולות לחלוטין. אנחנו שוקלים בקפידה בעד ונגד, אחר כך שואלים חברים, אחר כך חושבים זמן רב — ומבינים שאיננו מסוגלים לעשות את הבחירה הזאת. או, במקרה אחר, שאיננו מוכנים לקחת עליה אחריות.
אז רבים רוצים להעביר את הבחירה למשהו שנראה להם באמת נטול פניות. להטיל גורל, להיעזר באחת ממאות האמונות הישנות. אבל ניקח את הדבר הפשוט מכולם: מטבע. אני מניח שלא מעטים השתמשו בו כדי להכריע "כן" או "לא". כנראה לא סתם יש למטבע בדיוק שני צדדים. ונדמה שאחרי שהטלנו אותו וקיבלנו תשובה, אנחנו פשוט מקבלים את התשובה הזאת כמות שהיא.
אלא שהטקס הזה, שנראה כל כך פשוט, מתגלה כלא פשוט כלל.
למה אנחנו מטילים את המטבע שוב
נתחיל בכך שאיננו תמיד מוכנים לקבל את "התשובה" של המטבע כפי שהיא. תיזכר מה עשית כשהמטבע נפל על הצד "הלא נכון". אילו באמת היית מפקיד בידיו את הבחירה, היית מקבל את התוצאה בשתיקה — בשביל זה מטילים גורל, זה ההסכם שעשית עם עצמך. אז למה מדי פעם היד נשלחת מעצמה להטיל עוד פעם, ואחר כך עוד: אקח את מה שייצא פעמיים משלוש, שלוש מחמש, וכן הלאה…
והרי אם תוצאה אחת מוצאת חן בעינינו והשנייה לא, זה אומר שברגע שהמטבע נופל אנחנו כבר יודעים איזו מהשתיים היא ה"טובה" בשבילנו. אנחנו יודעים — ובכלל לא שמים לב לזה. באותו רגע אנחנו אומרים לעצמנו לא "אני מאוכזב, כלומר אני צריך את התשובה האחרת", אלא "הטלה גרועה".
מאיפה הגיעה, אם כן, התשובה ה"טובה" הזאת, אם רק לפני רגע שתי האפשרויות נראו לנו שקולות?
המטבע כמתרגם
היא לא הלכה לשום מקום. כל הזמן הזה היא הייתה בתוכנו — פשוט לא הייתה לה שפה. הרי דיברנו עם עצמנו בשפת הנימוקים: בעד, נגד, שתי עמודות, עצות של חברים — ובה בעת פחדנו להודות שהיינו מעדיפים רק אחת מהשתיים. וההעדפה הזאת אינה שייכת לעולם הרציונלי, ולכן בעמודות היא מעולם לא הופיעה.
וכאן המטבע עושה את הדבר היחיד שבגללו בכלל כדאי להטיל אותו. הוא מתרגם את השאלה לשפה אחרת. הוא אינו שואל מה נבון יותר — הוא מציג את השאלה בצורה היחידה שבה העדפה מסוגלת לגלות את עצמה: "מה אנחנו רוצים באמת?"
ועכשיו הדבר המעניין ביותר — מתי בדיוק היא מתגלה.
לא כשהמטבע כבר נחת. אז כבר מאוחר מדי: ברגע שיש תוצאה, יש לנו תירוץ. יש על מה להפיל את האשמה — המטבע נפל לא טוב, היד רעדה, נטיל שוב.
הכול קורה מוקדם יותר — בזמן שהוא עדיין באוויר. בקטע הזה עדיין אין תוצאה, ואין על מה לתלות את התגובה שלנו. בדיוק משום כך הרצון מתגלה בצורתו הנקייה: שיהיה זה.
כלומר, הטלה חוזרת של המטבע אינה סימן לכך ששמענו את התשובה. היא סימן לכך שלא שמענו אותה.
המטבע כזרז
מתברר אפוא שהמטבע אינו מקבל את ההחלטה במקומנו. הוא אינו מחולל החלטות, הוא זרז.
כדאי להיזכר במילה במובנה המקורי. זרז בכימיה הוא חומר שאינו משתתף בתגובה עצמה ואינו נצרך בה. הוא אינו מביא איתו דבר משלו ואינו יוצר דבר. הוא רק מנמיך את המחסום שהתגובה לא יכלה לעבור בכוחות עצמה. כל מה שייצא בסוף כבר היה בחומרי המוצא — הוא פשוט שכב שם בלי תנועה.
עם ההחלטה שלנו זה בדיוק אותו דבר. היא כבר הייתה שם — לצד כל הנימוקים ששקלנו, לצד שתי העמודות שבהן בעד ונגד יצאו שווים, לצד הלילות ללא שינה. חסר היה רק דבר של מה בכך: דחיפה. דחיפה שתגרום למאזניים, שעד אז היו בשיווי משקל רופף, להטות סוף סוף לצד אחד.
איך למתוח את הרגע הזה
אבל לזרז יש תכונה אחת. הנמכת המחסום אינה מבטלת את הזמן שהתגובה עצמה זקוקה לו. להצית אין פירושו לתת לבעור עד הסוף.
והמטבע נותן לנו פחות משנייה. כל מה שיקר ביותר נכנס לתוך אותו רגע שבו הוא באוויר, והרגע הזה קצר מכדי שנספיק לקלוט משהו.
ומה אם נמתח אותו קצת? מה אם המטבע היה תלוי באוויר לא שבריר שנייה אלא כמה שניות? אולי הרגעים הנוספים האלה היו מאפשרים לנו להתייחס בתשומת לב רבה יותר גם לטקס עצמו וגם ל"רמזים" שלו.
בערך בשביל זה נוצרה האפליקציה "התשובה של היקום". במהותה היא אותו מטבע — רק מוצגת כדיאלוג עם היקום, שבו בין השאלה שנשאלה לבין התשובה שהתקבלה יש רגע מובהק וארוך — ארוך במידה סבירה. רגע שמתברר שהוא החלק החשוב ביותר בקבלת החלטה.